כשגרתי בתאילנד נדהמתי לראות את העבודה שלהם אחד עם השני.
ממש משחקים מסירות של איגרוף תאילנדי עם אגרופים ובעיטות.
פעם נותנים פעם מקבלים.
אבל הכל מתבצע בצורה כל כך מדויקת, בעוצמה מותאמת למי שמולם כך שהם יכולים להמשיך ולשחק ביניהם עוד שעות מבלי להיפצע.
כשהתאמנתי איתם הבנתי שבאימון הם שומרים אחד על השני, ובתחרויות הם נותנים את הכל.(כמובן שלא חייבים להתחרות כדי לעשות איגרוף תאילנדי)
למדתי וחקרתי והגעתי לתובנה מסוימת שפציעות הן האויב הכי גדול של המתאמן ושל המאמן.
כניסה לשגרת אימונים כך שתהפך להרגל יכולה להיות מאוד קשה לחלק מהאנשים.
לאחר שהאימונים הופכים להרגל, פציעה יכולה לסכן את ההרגל וחזרה ממנה יכולה להיות מתישה.
עכשיו דמיינו שאתם לא חוזרים מפציעה אחת אלה מכמה כאלה.
כל פעם לצאת משגרה ולחזור אליה יכול להיות מכשול עיקרי.
אך כאשר שמים כערך עליון את ההימנעות מפציעות, מבינים שניתן להימנע מראש מחלק גדול של פציעות ברוב המקרים, ועל הדרך להנות ולקבל את כל התועלות והיתרונות שמביא איתו האיגרוף תאילנדי.
אחרי הכל אנחנו כאן כדי לרוץ מרתון, לא ספרינט.
ולכן, על המאמן להתאים את רמת האימון, ולא לעודד עבודה חזקה שגוררת פציעות. אלה עבודה מתונה ומושגחת.
ואם וכאשר עובדים בצורה חזקה, גם שם על המאמן להשגיח, ולהוסיף כללים ברורים, וכמובן לערוך כוחות שווים, וללמד את התלמידים לנהוג בכבוד אחד לשני, ולשמור אחד על השני.
איגרוף תאילנדי זה לא מכות, זאת אומנות, ומכך שצריך לנהוג בה כאומנות, מחויבותו של המאמן הינה להבהיר זאת לתלמידיו, וכל מי שמגיע ללכת מכות ומסכן את התלמידים האחרים, ישלח מיד לעבוד על השק.
לסיכום, הגישה של המאמן היא זאת שקובעת כאן, בחרו מאמן שישמור עליכם ועל בריאותכם. זכרו, העיקר זה לא להתכסח.
ניתן להגיע ליותר תוצאות כאשר עובדים בזהירות, ולא מבזבזים זמן על פציעות מיותרות. כך עולים שלב שלב ולאורך זמן מתקדמים בצורה הנכונה והבטוחה.
בהצלחה!