כשגרתי בתאילנד נדהמתי לראות את העבודה שלהם אחד עם השני.
ממש משחקים מסירות של איגרוף תאילנדי עם אגרופים ובעיטות.
פעם נותנים פעם מקבלים.
אבל הכל מתבצע בצורה כל כך מדויקת, בעוצמה מותאמת למי שמולם כך שהם יכולים להמשיך ולשחק ביניהם עוד שעות מבלי להיפצע.
כשהתאמנתי איתם הבנתי שבאימון הם שומרים אחד על השני, ובתחרויות הם נותנים את הכל.(כמובן שלא חייבים להתחרות כדי לעשות איגרוף תאילנדי)
למדתי וחקרתי והגעתי לתובנה מסוימת שפציעות הן האויב הכי גדול של המתאמן ושל המאמן.
כניסה לשגרת אימונים כך שתהפך להרגל יכולה להיות מאוד קשה לחלק מהאנשים.
לאחר שהאימונים הופכים להרגל, פציעה יכולה לסכן את ההרגל וחזרה ממנה יכולה להיות מתישה.
עכשיו דמיינו שאתם לא חוזרים מפציעה אחת אלה מכמה כאלה.
כל פעם לצאת משגרה ולחזור אליה יכול להיות מכשול עיקרי.
אך כאשר שמים כערך עליון את ההימנעות מפציעות, מבינים שניתן להימנע מראש מחלק גדול של פציעות ברוב המקרים, ועל הדרך להנות ולקבל את כל התועלות והיתרונות שמביא איתו האיגרוף תאילנדי.
אחרי הכל אנחנו כאן כדי לרוץ מרתון, לא ספרינט.